ארכיון | Life RSS feed for this section

פאקורונה

14 אפר

 

נשבר הזין מקורונה אם להגיד את האמת. אני יודע, אנשים יצלבו אותי על זה. אנשים מתים, איך יכול להיות שנשבר לך הזין. אבל נשבר לי הזין. וזאת האמת שלי. ואנשים מתים כל הזמן.

נמאס לי מכל ההתעסקות הזאת. ומהפחד הזה של כולם. נמאס לי שכולם מחכים לראות את המלך בפריים טיים. משיח השקר. ״אוי, תפסיק להיות אנטי ביבי. הוא מנהל את המשבר בצורה כל כך טובה״. פאק ביבי. ופאק איך שהוא מנהל את המשבר. לא יודע אם אתם שמים לב אבל ביד אחת הוא עאלק מלטף אתכם עם ״ניהול המשבר״ וביד השניה הוא דוחף לכם את ליצמן, מירי רגב, אמיר אוחנה ולקינוח הוא מוסיף את רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ בממשלה של 36 שרים. 36 שרים. במשבר!!! ניהול משבר עאלק. ביבי עוזר לעצמו ולחברים שלו. נראה כמה כסף ישאר לעסקים הקטנים כשכל זה יגמר… הפאקר הזה לאט לאט הורג כאן כל חלקה טובה. ולא, אני לא מאשים את ביבי בקורונה. למרות שזו יכולה להיות אחלה תיאורית קונספירציה. אולי בעצם כן ביבי שתל את העטלף החולה בשוק הסיני כדי להימנע ממשפט? מעניין 🤔

נמאס לי מהנבואות של ״וואו, איך העולם ישתנה אחרי זה״. בולשיט. העולם לא ישתנה במילימטר. אפילו לא נשטוף ידיים יותר. תנו לי לבאס לכם את האופטימיות. בני האדם צפויים מידי. מתוכנתים. האהבה שלנו לכסף וצמיחה תחזיר אותנו מיד לפוזיציה שאנחנו כל כך אוהבים – פוזיציית האל. בני האדם חוזרים להרוס את העולם שניה אחרי שהם יוצאים מההסגר. והרבה יותר מהר כדי להשלים פערים.

נמאס לי מהתמונות של הפגישה שלכם בזום. ריבועים עם פרצופים בתוכם. וואו. איזה מגניב.

נמאס לי לחפש ביצים בסופר.

נמאס לי מזה שאני לא מזהה אנשים ברחוב. ״היי דויד, מה קורה? איך אתה מתמודד עם המצב?״. הבחור מזיז קצת את המסיכה ולא מבין מה אני רוצה ממנו. אני פונה לכיוון השני בבושת פנים…

שונא אלכוג׳ל. זה פשוט מגעיל.

נמאס לי ״מההנחיות החדשות״. מה לעזאזל ההנחיות החדשות?? אני מרגיש שאני חי את 1984. כנראה שככה זה מרגיש באיראן. ״היי חבר׳ה, נראה שאתם נהנים פה קצת יותר מידי. תעלו הביתה מיד״ 🔨😬

נמאס שלחיים אין קצוות ברורים. אני צריך להיות האבא המושלם והעובד המושלם. בו זמנית. בעולם הישן היית הולך לעבודה. עכשיו העבודה היא הבית והבית הוא עבודה. הכל מתערבב. אין קצה לאף אחד מהעולמות האלה. אתה מוצא את עצמך עושה את שניהם 24/7. בלי רגע אחד של מנוחה.

נמאס לי להתאמן במרפסת. לנסות לייצר אינטנסיטי של מרתון ב 12 מ״ר. מרגיש כמו בדירות לדוגמה של איקאה. היי, תראו כמה הצלחנו לדחוס בדירה של 20 מ״ר. מגניב לא? לא.

נמאס מכל הספאם בווטסאפ.

נמאס מכל הספאם.

נמאס מכל.

נמאס.

חג שמח ביצ׳ס. לימים ללא קורונה, בריאות לכולם ושלום עולמי.

 

 

ראש השנה

9 ספט

 

לפעמים נראה לי שאנחנו שוכחים להעריך את הדברים הקטנים. אולי לא שוכחים. אולי פשוט אין לנו זמן. או שאולי אנחנו פשוט חייבים להיות עסוקים כל הזמן. מכורים כל כך לתזזיתיות של החיים. הטכנולוגיה רק פתחה לנו את הדלת לחיים שתמיד רצינו – תמיד מחוברים, מרגישים שרוצים אותנו, שאנחנו אהובים בכך שיש לנו עוד notification, ואנחנו יכולים להיות עם החבר הקטן והאהוב שלנו במקום להסתכל לאנשים בעיניים ולתקשר עם האנושות בשמנו האמיתי, מבלי לתקתק על המקשים. נראה שזה מה שתמיד רצינו. איך אחרת אפשר להסביר את ההתמסרות המוחלטת שלנו?

 

ועכשיו שגילינו שאפשר לחיות ככה, אנחנו רק רוצים ללכת עם זה עד הסוף. יש לי מה להגיד למי שיושב לידי. אבל הטלפון שלי ביד. נו מילא. כבר יותר קל לשלוח לה ווטסאפ. ככה גם אוכל להיות יותר אמיתי ולכתוב לה מה שבאמת רציתי. הרי אין לי אומץ להסתכל לה בעיניים ולהגיד לה שהיא מדהימה/מעצבנת/מוציאה אותי מדעתי/מרטיטה לי את הלב/מעמידה לי את הזין.

 

כל פעם שאני רואה אנשים הולכים ברחוב עם הראש למטה, מסתכלים בטלפון שלהם, בא לי להיכנס בהם בכוונה. תרים את ראש יא אידיוט. כמה מטומטמים אנשים יכולים להיות שהם לא מסתכלים לאן הם הולכים. נשאבים לתוך הווירטואלי, הדימיוני. או שהם סתם מנסים להיות פרודקטיביים בכל שנייה. איזה ביזבוז זמן זה פשוט ללכת ברחוב. למה שאני לא אשלח עוד אימייל/אענה לסלאק/אנקה את ההודעות בווטסאפ/אגלול עד אינסוף באינסטגרם. בנתיים, שיתפוצץ העולם. אני פשוט אלך לי עם הראש למטה. אתם פשוט תזוזו בסדר? לא בסדר! אתה מטומטם. ומאחרי החגים אני הולך להגיד לך את זה בפנים. מטומטם!

 

לוקח איזו פאוזה להסביר את עצמי. זה נשמע שאני מלא בזעם. האמת שאני לא. סתם פשוט קצת שונא את האנושות כרגע. מידי פעם יש לי מצבי רוח כאלה.

 

מתחילה לה עוד שנה וזה מין זמן סיכומים כזה. וגם לא כתבתי כבר מלא זמן. ואני כל כך אוהב לכתוב. כשהבן הבכור שלי נולד, התחלתי לכתוב לו ספר (ספר זה אולי קצת overrated. יותר יומן מספר…) שאני הולך לתת לו בגיל 18. ולא כתבתי לו כבר מלא זמן. זה משהו שאני הולך לשנות בשנה הזאת. כשפתחתי את הבלוג שלי, זה היה בעיקר עיסקי. היה לי סטארטאפ וראיתי את כל הפאקרס בוואלי, הסלבס של הסטארטאפים, כותבים בבלוגים שלהם ואלפי מעריצים מצייצים כל פוסט שלהם באדיקות. אז חשבתי לעצמי שבתור מנכ״ל של סטארטאפ וסלב wannabe, אני חייב בלוג. וכמובן שהבלוג חייב להיות באנגלית. אז כשהסטארטאפ היה בחיים עוד היתה לי מוטיבציה לכתוב כי חשבתי שככה אוכל להגיע למעמד יזם סלב שתמיד רציתי להגיע אליו. כמובן שלא הגעתי אליו. בטח אף פעם לא שמעתם את השם שלי. עוד אחד מהחלומות באספמיה שאתה מוכר לעצמך כשאתה מרים סטארטאפ. שמישהו בכלל סופר אותך.

 

בכל מקרה, מאז שהסטארטאפ שלי מת, הבלוג הזה עמד כפיל לבן במרחבי האינטרנט. תופס ביטים לתוכן באמת משמעותי.

 

בזמן הארוך האחרון החלטתי שאני חוזר לכתוב. ופאק עם האנגלית הזאת. אפילו העברתי את המבנה של האתר לכתיבה מימין לשמאל (הפוסטים באנגלית נראים עכשיו על הפנים…) או החיפוש אחרי הערכה ושיאהבו אותי כדי שאגיע למעמד היזם סלב שכל כך רציתי. בגיל 38 למדתי סוף סוף לקבל את עצמי כמו שאני. עם כל הפאקים, שיער השיבה ומצבי הרוח המשתנים. לפחות אין לי כרס.

 

אז אם הגעתם עד לכאן, הבנתם שמעכשיו אני הולך לכתוב פוסטים לא ברורים. בליל מחשבות שנזרק על הדף ללא שום מחשבה. צירוף של אותיות ומילים שמאפיינות את מה שאני מרגיש באותו רגע, ללא עכבות.

 

ערב ראש השנה 2018. שתהיה שנה שבה נעשה יותר את מה שאנחנו רוצים ולא מה שאחרים רוצים מאיתנו. שנה שבה נקבל את עצמנו כמו שאנחנו. שנהיה אמיתיים יותר עם עצמנו ועם אחרים. שנפסיק להסתתר מאחורי מסיכות ופילטרים. שנחייה יותר את הרגע. שנפסיק להתרפק על העבר או לחשוש מהעתיד.

 

שנה טובה ביצ׳ס 😘