אזהרה: זה פוסט קלישאתי ורגשני.
אני לא זוכר מוות של דמות ציבורית שהשפיעה עלי כל כך. אני זוכר את רבין, וקורט קוביין, דייוויד בואי וכריס קורנל. מעולם לא הרגשתי כל כך עצוב ממוות של מישהו שבכלל לא הכרתי אישית. אבל כל מי שכדורסל היה החיים שלו בעשורים האחרונים, בטוח מרגיש כאילו הוא הכיר את קובי.
אני בטוח שהעובדה שיש לי ילדים תורמת למה שאני מרגיש עכשיו. המחשבה עליו ועל הבת המתוקה שלו, מיד מקשרת את התחושות שלי לילדים שלי.
הבן שלי חזר מחוג כדורסל היום ומיד סיפר לי על קובי. הם עמדו דקת דומייה במרכז המגרש לזכרו. כל כך גדולה היתה ההשפעה שלו על המשחק. חבורת ילדים בכיתה א׳, שלא ראו אותו משחק, ובגדול לא ידעו מי הוא, עומדים דקת דומייה לזכרו.
המוות שלו גם יוצר איזה מזג קלישאתי משהו. בא לי לחבק את כל האנשים שאני אוהב. אתה מבין כמה הכל שביר. הבן אדם החזק הזה, שהרגיש לך שהוא תמיד באותו הגיל, שלא חשבת שאי פעם יכול לקרות לו משהו, מת. ואתה מבין שגם אתה, שחושב שהוא הכי חזק, ולא מזדקן, יכול ללכת בכזאת קלות. הכל רנדומלי לחלוטין. אנחנו רק איזה בורג קטן בתוך הכאוס הזה.
רגע לפני שהוא מת, לברון עקף אותו בטבלת הקלעים של כל הזמנים. הרשת חגגה את לברון אבל גם את הקריירה המופלאה של קובי. ורגע אחרי הוא מת. ואז אתה מתחיל לתהות האם אלוהים הוא במאי הוליוודי ועוד רגע הסרט הזה מועמד לאוסקר. וזה ידוע שאלוהים שיחק כדורסל.
ואלוהים, אם אתה כבר כותב תסריטים לסרטים, אתה בטוח עובד על סוף העולם. אז רגע לפני שסוף העולם מגיע בגלל שהחרבנו אותו עם כל הקידמה והזיהום תן לנו איזה ברוס וויליס כזה שמציל אותנו.
ואם אתה פוגש שם למעלה את קובי, תן לו כיף מכולנו כאן למטה. תגיד לו תודה על כל מה שהוא נתן למשחק היפה הזה. תגיד לבת שלו שהיא בד אסית אמיתית ואין ספק שהיא היתה הופכת להיות אחת משחקניות הכדורסל הכי טובות אי פעם. אולי היא עוד תשחק עם מלאכיות אחרות.
מאוחר וצריך לסגור את הפוסט. ואין כמו כמה קלישאות לסיום. אנחנו כאן אורחים לרגע. בראייה קוסמית של הזמן, אנחנו כאן בערך לשניה. תזכרו את זה תמיד. או לשנייה. לכו לחבק מישהו.
21st century geek 
זה באמת טרגי ואכזרי בצורה יוצאת דופן.