21st century geek

Foo Fighters – Home

החמשה עשר באוקטובר, 2022. חזרתי מהמידברן הראשון שלי. עם סיום הפסטיבל הזה, כמעט מסתיימת לה תקופת חגים ארוכה ואני מרגיש שגם מסתיימת לה תקופה בחיים שלי. תקופה שבה לא הכרתי את עצמי, או אולי יותר מדויק לא התחברתי עם האני הפנימי שלי. התמכרתי לגירויים חיצוניים שיגדירו את מי שאני, שיגדירו את תחושת הערך העצמי שלי. בשנתיים האחרונות אני מרגיש שקורה לי איזה היפוך שרוול שכזה, מעבר מין החוץ פנימה. כשאתה מתחיל בתהליך של הסתכלות פנימה, של נוכחות, אתה יכול לאהוב את מה שאתה רואה, או שאתה מוצא כאוס ושנאה למה שמצאת. כשהתחלתי את התהליך (מתוך משבר כמובן), קרתה לי האפשרות השניה. לא אהבתי את מה שמצאתי. היה לי קשה להאמין שדרך ההתנהלות שלי בעולם פגעה באנשים היקרים לי מכל. אבל החלטתי לא לחזור אחורה, ולהיאבק. זה לא היה תהליך פשוט, עם לא מעט רגרסיות, מלא בשינויים קיצוניים. המידברן מרגיש כמו סוג של שיא בתוך התהליך הזה.

אני לא אמכור לכם קשקושים היפיים/פילוסופיים. אתם לא תקראו כאן שהמידברן היא חוויה משנה חיים. אני לא ציני לגבי אנשים שמרגישים כך. אני יכול להבין אותם לגמרי. אולי מתישהו, כשאעקל הכל לגמרי אחשוב כך גם. המידברן הוא אכן חוויה עוצמתית. בכל מקרה, החוויה היא אישית לגמרי ושונה מאוד בין אנשים, נעה בין קישקוש מוחלט להארה. עבורי, המידברן הראשון שלי היה סוג של סיום תקופה (אבל בטח לא סיום המסע). הסיום הזה היה קורה גם בלעדי מידברן, אך החוויה המידברנית ללא ספק העצימה אותו.

משפט קצר על מידברן. מהאתר של מידברן: ״מידברן היא בית בלב, מידברן היא קהילה, מידברן היא עיר אשר קמה ונעלמת באבק המדבר, מידברן היא חלום –  צוללים אליו ביחד ויוצרים אותו. הקסם שכולנו. אחד.״. נשמע היפי, נכון. אבל זה לא רחוק מהמציאות.

לוקחים שטח גדול במדבר, מגדרים אותו, קובעים לו חוקים שונים מהעולם שמעבר לגדרות ופתאום מקבלים קבוצה גדולה של אנשים שמתנהגת אחרת לגמרי מאיך שהייתם מצפים מקבוצה גדולה כל כך של אנשים להתנהג.

אנשים מחייכים אחד לשני סתם כך, נותנים מתנות לזרים מוחלטים ללא אג׳נדה או כוונה לקבל משהו בחזרה, אם אתה יושב על הקרקע, סתם כי כואבות לך הרגליים מרוב שרקדת, אתה יכול לספור עד 10 ומישהו יגש אליך וישאל אם אתה בסדר, אם מישהו בטעות דוחף אותך במסיבה הוא מיד מתנצל ומחבק אותך, אין זבל בשום מקום. עזבו זבל, אנשים אפילו לא שופכים מים על הריצפה אלא אוגרים אותם בכל מיני מיכלים. בבוקר מכינים לך קפה, בצהריים מסאז׳ ובערב קוקטייל, כל זה מאהבת חינם, סתם כי אנשים רוצים לתת. הפסטיבל הזה הוא אחד הניסויים האנתרופולוגיים הכי חזקים שהשתתפתי בהם (אולי מלבד הסגרים בקורונה…).

הרי שניה אחרי שאנשים יוצאים את שערי העיר בחזרה לצוויליזציה, גם ההתנהגות הרגילה המקובלת חוזרת כמו ציניות וחשדנות. אבל זה עדיין מעורר אופטימיות איך בעזרת סט ערכים אפשר לגרום לבני אדם בקבוצה גדולה כל כך להתנהג אחרת.

שמעתי המון אנשים במשך השבוע הזה במדבר שהם היו מקווים שזה ימשך לנצח. אני דווקא חושב שבגלל שהמידברן תחום בזמן הוא עובד כל כך טוב. תן לאנשים יותר מידי זמן ביחד ומיד יתחילו חיכוכים, פוליטיקה ומאבקי כוח. שבוע זה פרק זמן טוב שבו כל אלה לא מספיקים להתפתח.

אז מה היה עוצמתי עבורי בחוויה הזאת?

בתוך המסע הזה שאני עובר בשנתיים האחרונות, זו ההזדמנות הראשונה שהיתה לי להיות בחברת כל כך הרבה אנשים שונים, מרקעים שונים, ופשוט להיות אני עם כל אחד מהאנשים האלה. לא לנסות להתאים את עצמי לשונוּת. אם הייתי מגיע לפסטיבל הזה לפני כמה שנים, בטח היה מאוד חשוב לי להראות נכון ומתאים. במידברן אתה יכול להתלבש איך שבא לך מה שיוצר מגוון קסום של תלבושות שונות ומשונות, וגם של עירום. ערום לא הייתי הולך כנראה, אז בטח הייתי משתדל לקנות בגדים ״מתאימים״, כדי להיות ״נכון״ ו״מתאים״, לא אאוטסיידר. כשחקרתי מה זה מידברן, הבנתי שמה שיגרום לי להרגיש הכי בנוח הוא ללכת בבגדים שבהם הייתי מתלבש ביום יום. פתאום אתה מגלה שלמרות שאתה אולי מרגיש שאתה הכי סחי בפלאיה (העיר במידברן), אין כזה דבר אאוטסיידר. כולם מחבקים ואוהבים אותך בדיוק כמו שאתה.

אחד הדברים שהכי אהבתי במידברן היא השוטטות. במידברן אין טלפון, אין תוכנית ואין את עשרת הדברים שאתה חייב לראות. אתה פשוט יוצא למסע וקורים לך דברים. תהיה חבורת אנשים ליד האש ותוכל פשוט לשבת לידם ולהצטרף לשיחה. או אפילו יותר טוב, הם יראו אותך משוטט ויציעו לך להצטרף וימזגו לך תה. איפה זה קורה בחיים האמיתיים? 

בשערי הכניסה למידברן אנשים מורידים את התדרים של חשדנות, ציניות, שיפוט ופחד ומעלים את התדרים של אהבת אדם, נתינה, התמסרות וטוּב.

נחזור למסע שאני עובר בשנתיים האחרונות, מסע שבו אני סוף סוף מקבל ואוהב את עצמי מבפנים החוצה (ולא להיפך), המידברן הוא חוויה שמעצימה את זה כי אתה מקבל לחוזק הפנימי את החיזוק החיצוני שכולם מקבלים את כולם בדיוק כמו שהם.

זה מעניין שכשבני האדם מורידים את המסיכות והחשדנות, שיחות הופכות להיות שיחות עומק ברגע, עם זרים מוחלטים שפגשת לפני שתי דקות וכנראה שעוד כמה דקות תהיה הפעם האחרונה שאי פעם תראה אותם. אבל במשך הזמן הזה תלמד להכיר אותם באמת, והם ילמדו עליך, על כל הפחדים והחלקים הפגיעים יותר שאנחנו מתאמצים להסתיר ביום יום. המידברן זה המקום שבו פגשתי הכי הרבה אנשים חדשים, בהכי פחות זמן, ובכל זאת שאלו אותי הכי פחות ״מה אתה עושה?״. כי במידברן העבודה והכסף שלך לא מגדירים אותך.

במידברן, בפעם הראשונה בחיים שלי, רקדתי כאילו אף אחד לא רואה, וזאת היתה חוויה נהדרת.

לא כתבתי את הפוסט הזה כדי לשכנע אתכם שאתם חייבים את החוויה הזאת לעצמכם. אם יש משהו שאני סולד ממנו זה שכשמישהו ״מוצא״ משהו ואז הוא אוטומטית הופך למטיף ומנסה לשכנע אנשים שזו הדרך היחידה לחיות, בין אם זו דת, להצביע לביבי, כן לעשות סמים, לא לעשות סמים, טבעונות, דיטוקס, קיטו, פלאו, לישון שמונה שעות, לא לישון בכלל, להיות ברשתות חברתיות, לזרוק את הטלפון לפח. מרוב אג׳נדות לא רואים את היער. בני האדם לנצח יחפשו. אני לא מחפש וגם לא מרגיש שמצאתי, רק אוהב לכתוב ונחמד לי שאנשים קוראים את מה שאני כותב. הרבה זמן שלא כתבתי בצורה פומבית, כי הצד הזה במוח שחושש ממה אנשים יחשבו שיתק קצת את היכולת לשתף.

בסיום המידברן, כשסיימתי לקפל את הדברים, נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע. ברקע התנגן, בצורה רנדומלית לחלוטין מתוך אלפי שירים, Home של ה Foo Fighters (לינק בתחילת הפוסט), הסתכלתי אחורה על העיר שלאט לאט נעלמת לתוך האבק, והתחלתי לבכות. בכיתי על החוויה שהיתה לי, ובכיתי על געגוע הביתה, געגוע אליהם, געגוע אליה.

היי ילד, רוצה לראות תמונות של סבא וסבתא מפעם, כשהם היו צעירים?

הנה, זאת תמונה של סבא וסבתא בהופעה של פרל ג׳ם. מה זו הופעה אתה שואל? ולמה יש שם כל כך הרבה אנשים? זה איכס אתה אומר הא? כן, ילד. פעם היה דבר כזה, הופעה. היינו הולכים לאיצטדיון, המון אנשים. והיתה עולה לנגן קבוצת אנשים ומופיעה מול ההמון. מה זה לנגן? נכון, אתה לא יודע. פעם היו אנשים שקראו להם אמנים. והאנשים האלה יצרו יצירות שהעלו כל מיני רגשות אצל אנשים אחרים. ואנשים היו משלמים כסף כדי להקשיב, לראות ולחוות את היצירות האלה. זה מוזר אתה אומר? כן, כנראה.

היי, תמונה עם חברים שלנו. למה אנחנו נוגעים אחד בשני אתה שואל? אה, זה נקרא חיבוק. פעם אנשים שאהבו אחד את השני נגעו אחד בשני. הם היו נפגשים ולוחצים יד. וכשהם היו נפרדים הם היו מתחבקים. או כשמצטלמים כולם ביחד. איכס אתה אומר. נו טוב. אבל שתדע לך שאני מתגעגע ללחבק אנשים.

ולמה הם לא חובשים את ההתקן פנים שלהם? אה, נו פעם הממשלה לא התקינה כאלה לכל בני האדם. פעם יכולת ללכת ללא כיסוי. מה?? ונשמתם אוויר לא מסונן? איך חיית עד הגיל הזה סבא? שאלה טובה ילד.

וואו, תראה את זה. תראה איך אנחנו נהנים בתמונה הזאת. מה סבא, לא הגיעה משטרה כדי לוודא שאתם לא נהנים? לא ילד. זו היתה תקופה שהיה מותר להנות בה. אוי, משטרה עוברת ילד. תראה עצוב.

אוי ילד, נראה שההתקן שלך מצפצף. כנראה שעברנו את קו 500 המטרים מהבית. בוא נחזור. תלך לשחק עם החברים שלך. סבא, לחברים שלי יש גוף או שהם רק ראש? ואתה חושב שהם אמיתיים או רק דמויות בזום? שאלה טובה ילד. לפי מה שאני זוכר לרוב בני האדם יש גוף. אבל אני לא בטוח שלכולם יש ראש.

כל הדתות, אלוהים, קומוניזם, פאשיזם, דמוקרטיה, ליברליזם ושאר האגדות שבני האדם מספרים לעצמם לא התחילו ביום בהיר אחד. זה סיפור שאדם אחד סיפר לשני. וכך הלאה. שינוי קטן של העולם בכל פעם. ובסוף השינוי הוא כל כך קיצוני עד שבני האדם לא זוכרים מה קרה לפני כן. הרכבת כבר עזבה את התחנה. מוחמד כבר עלה לשמיים. ישו כבר נצלב. חווה טעמה מהתפוח. לוחות הברית כבר התקבלו ואי אפשר להחזיר אותם. האם אנחנו עדים לתחילת שינוי כזה? האם אנשים לא יזכרו מה קרה לפני? האם השינוי הזה שווה לנו בשביל ״הבריאות״? ומה עם הבריאות הנפשית? האם שווה לחיות עד 120 בסגר או עד 50 בחופש מוחלט? it's better to burn out than to fade away.

 

אזהרה: זה פוסט קלישאתי ורגשני.

אני לא זוכר מוות של דמות ציבורית שהשפיעה עלי כל כך. אני זוכר את רבין, וקורט קוביין, דייוויד בואי וכריס קורנל. מעולם לא הרגשתי כל כך עצוב ממוות של מישהו שבכלל לא הכרתי אישית. אבל כל מי שכדורסל היה החיים שלו בעשורים האחרונים, בטוח מרגיש כאילו הוא הכיר את קובי.

אני בטוח שהעובדה שיש לי ילדים תורמת למה שאני מרגיש עכשיו. המחשבה עליו ועל הבת המתוקה שלו, מיד מקשרת את התחושות שלי לילדים שלי.

הבן שלי חזר מחוג כדורסל היום ומיד סיפר לי על קובי. הם עמדו דקת דומייה במרכז המגרש לזכרו. כל כך גדולה היתה ההשפעה שלו על המשחק. חבורת ילדים בכיתה א׳, שלא ראו אותו משחק, ובגדול לא ידעו מי הוא, עומדים דקת דומייה לזכרו.

המוות שלו גם יוצר איזה מזג קלישאתי משהו. בא לי לחבק את כל האנשים שאני אוהב. אתה מבין כמה הכל שביר. הבן אדם החזק הזה, שהרגיש לך שהוא תמיד באותו הגיל, שלא חשבת שאי פעם יכול לקרות לו משהו, מת. ואתה מבין שגם אתה, שחושב שהוא הכי חזק, ולא מזדקן, יכול ללכת בכזאת קלות. הכל רנדומלי לחלוטין. אנחנו רק איזה בורג קטן בתוך הכאוס הזה.

רגע לפני שהוא מת, לברון עקף אותו בטבלת הקלעים של כל הזמנים. הרשת חגגה את לברון אבל גם את הקריירה המופלאה של קובי. ורגע אחרי הוא מת. ואז אתה מתחיל לתהות האם אלוהים הוא במאי הוליוודי ועוד רגע הסרט הזה מועמד לאוסקר. וזה ידוע שאלוהים שיחק כדורסל.

ואלוהים, אם אתה כבר כותב תסריטים לסרטים, אתה בטוח עובד על סוף העולם. אז רגע לפני שסוף העולם מגיע בגלל שהחרבנו אותו עם כל הקידמה והזיהום תן לנו איזה ברוס וויליס כזה שמציל אותנו.

ואם אתה פוגש שם למעלה את קובי, תן לו כיף מכולנו כאן למטה. תגיד לו תודה על כל מה שהוא נתן למשחק היפה הזה. תגיד לבת שלו שהיא בד אסית אמיתית ואין ספק שהיא היתה הופכת להיות אחת משחקניות הכדורסל הכי טובות אי פעם. אולי היא עוד תשחק עם מלאכיות אחרות.

מאוחר וצריך לסגור את הפוסט. ואין כמו כמה קלישאות לסיום. אנחנו כאן אורחים לרגע. בראייה קוסמית של הזמן, אנחנו כאן בערך לשניה. תזכרו את זה תמיד. או לשנייה. לכו לחבק מישהו.

 RIP Black Mamba

(אם אתם לא שומעים את זה באוזניות בפול ווליום, אל תטרחו)

פרצופים של גברים בגיל העמידה מביטים אלי מכל שלט חוצות ופינת רחוב עם אותיות דפוס שקר-כלשהו שלא באמת אכפת להם ממני. או ממך. רק תשים איזה פתק. ושהפתק יהיה בצבע הנכון. בצבע שלהם. צבע הכסף. בצע הכסף.

ביבי ייבחר או לא ייבחר. לא יכול לשמוע על זה יותר. עוד SMS בחירות אחד ואני שובר את הטלפון. לא איכפת לי אם הימנים/שמאלנים/מרכזיים/ערבים נוהרים לקלפי. נמאס לי לקבל הודעות דרמטיות מראש הממשלה. ומי זה לעזאזל סמיון גרפמן?? והבחירות, פאק הבחירות האלה. הן בחירות זעם ותועבה. אין דין ואין דיין. אין בעד, יש רק נגד. הכל כחול. או לבן. או הכל בעצם אדום. קורא לנו להתעורר. כולם מכפישים את כולם. מלחמת גוג ומגוג. והאזרח הקטן מה הוא מבין מהחיים שלו. העיניים שלו מסומאות מפייק ניוז, ופחד והסטה. אז איזה בחירה יש לו לאזרח הקטן? די, נשבר הזין מהבחירות האלה.

האמת שאני גיבור גדול בכתב אבל גיבור קטן מאוד בחיי האמיתיים. אכפת לי. וכשאני רואה את ביבי מיד מתחילה לי בחילה כמו כל ישראלי בצד הטוב של המתרס. וכל מי שבצד השני הוא מיד בוגד. או הזוי. או שקרן. היום כבר זרקת עגבניות על מישהו? השתתפת בהפגנה על איכות הסביבה/טבעונות/המועמד לאירווזיון? או הנחת תפילין?

אז אני כבר לא בטוח באיזה צד של המתרס אני. כי כל הצדדיות הזאת השאירה אותי חד צדדי. או א-צדדי (יש מילה כזאת???). אבל מצד שני, בכל זאת צריך לבחור ולא הייתי רוצה לגדל את הילדים שלי במדינה שבה ביבי הוא המלך. והתרבות היא תרבות של תת – תת חינוך, עם תת תרבות שמטפחת תת אנשים.

ולא, אין משיח בין נביאי השקר האחרים. אך כהמשך ישיר לתרבות שנוצרה כאן, הבחירות הן בחירות נגד. נגד מי אתה. אז עם לא מעט קיא בפה אני הולך להצביע כחול לבן. רק בתקווה שבהזזת המלך, יצוצו כל מיני אנשים, טוענים לכתר, שעד עכשיו פחדו שהמלך יערוף את ראשם.

קצת מוזר לי שאף דמות בכירה בהייטק הישראלי (לא, נפטלי בנט הוא לא דמות בכירה בהייטק הישראלי) לא נכנסה לפוליטיקה בצורה רצינית. אם כבר רוטציות בראשות הממשלה, אני מכיר שניים מההייטק שהייתי נותן להם כבר היום לעשות רוטציה בראשות הממשלה. עם אפס ניסיון בפוליטיקה אבל עם המון ניסיון בבנייה אמיתית, חמלה ורגישות.

יש משהו בבחירות שתמיד מזכירים בו את הילדים. נראה לי שגם אני הזכרתי אותם כמה שורות למעלה. בבליל המחשבות שלי שאני פשוט מקיא על המקלדת, אני לא ממש זוכר מה היה שורה אחת קודם… אבל למה מזכירים רק ילדים? למה זה תמיד בשביל עתיד ילדינו? אני אמנם קצת זקן, אבל מה עם העתיד שלי??

מה שעצוב זה, שככל שאתה סוגר את עצמך בתוך בועה, ככה החיים שלך יותר טובים. (מי לעזאזל זה הסמיון הזה? ואיזה מין שם יש לו?? הוא לא יכל לקרוא לעצמו אורן חזן?)

אבל הבועתיות משקרת ומשכרת. כיף לא לדעת ולטמון את הראש בחול. מודה שחייתי ככה תקופה. אבל לא עוד. איכפת לי ואני הולך להצביע. ואני גם הולך להתנדב. ולעשות דברים טובים למען האנושות. וללכת להפגנות. טוב, אולי לא להפגנות. מאוד חם ודביק שם ומלא גברים שלא שמים דיאודורנט.

לכו לבחור ביצ׳ס. ביי

נ.ב. תודה לכל מי שכתב, החמיא וביקש שאכתוב שוב. לא מובן מאליו.

For the past month or so I was working with my awesome team on releasing a new product – Slik.IO (go try it. Now! Seriously!). It was a stressful month. A month I tried to get my productivity to the max. Most of the time it went pretty well. But some days, I just couldn't get shit done.

And then you come across yet another post about how to increase your productivity. Everyone is so damn productive and only you feel like your body weighs 50 tons, your mind can't even solve 1+1 and all you want to do is sleep. Are these people really that productive? I doubt it. They just seem like robots but I'm telling you a secret now. Hold on tight. They too have days that they just can't get shit done.

This post is for the human beings amongst us, that occasionally feel like even the simplest task seems like climbing the Everest. So when you're felling like that, I say take this feeling to the max and let go completely. Here are a few tips that will help you increase your unproductivity:

1. When you feel that unproductivity arrives, fight it not my friend. On such days, unleash your worthless self and just be unproductive. The same tasks will be there tomorrow. With a fresher you to solve them.
2.  Don't use time tracking tools. The one I don't use is Harvest.
3. Multi task. Do as many tasks as you can. Simultaneously.
4. Don't focus on important tasks in the morning.
5. Don't focus at all. Think about the future, the past, your kids, your wife, your last vacation.
6. Turn on notifications from all your electronic devices so they could comfortably distract you.
7. Allow meetings to take forever. Convince everyone that Titanic encapsulates some meaningful insights about the business and that you must watch it all together, right now. On a second thought, convincing everyone to watch Titanic might result in everyone committing suicide. On a third thought, it might be a good exercise to test who's the weak link in your team. Fire all the team members that didn't commit suicide. You don't want to work with people that like this movie.
8. Do more meetings.
9. Get up late.
10. Drink alcohol. A lot.
11. If not alcohol, don't be tempted to drink water. Drink anything that can get you dehydrated. Or don't drink at all. It's a known fact that when you're dehydrated you do less.
12. Don't exercise. They  say it makes you happier and more productive.
13. Watch a lot of TV. Especially reality shows. It will get you addicted and ensure a long, unproductive period of time.
14. Don't organize anything. Allow mess.
15.  Don't stop hesitating.

And now, if you want to be productive read the following great posts about productivity. Believe me, they help a lot.

• http://jamesaltucher.quora.com/Multi-Tasking-Will-Kill-You
• http://contactzilla.com/blog/27-productivity-tips-lifehacks-from-the-pros/
• http://www.robinsharma.com/blog/09/become-the-most-productive-person-you-know/

And some tips to make you happier (which eventually improve your productivity).

What about you? Any un/productivity tips I missed? Leave a comment and let's discuss.